כחודש אחרי שאמא נפטרה, דיברתי עם רונית, ההילרית שמתנדבת פעם בשבוע במחלקה האונקולוגית בנהריה.
רונית ליוותה אותי בשבועות האחרונים לחייה של אמא, היינו נפגשות בכל יום רביעי כשהיא באה למחלקה והחיבור שנוצר היה מיידי, חזק וטוב.
ביקשתי להתייעץ איתה בנוגע לדברים שביעבעו בתוכי, ליכולות שאליהן נחשפתי בעצמי במהלך המחלה. רונית אמרה לי שאין הרבה אנשים שהיא פוגשת, שיש להם היכולת ללוות אדם קרוב אל המוות באומץ, בידיעה שהוא הולך לסיים את חייו ולדבר על כך בפתיחות ובישירות.
היא אמרה לי "תכתבי. תכתבי את הסיפור שלך והוא יגיע ויגע בהרבה אנשים."
התחלתי לכתוב בצורה כרונולוגית את הדברים כפי שחוויתי אותם. כתבתי ובכיתי ובכיתי וכתבתי ואחרי עשרה עמודים הרגשתי שאני לא יכולה להכיל יותר את הקושי והעצב והכאב שעולים. את הדפים האלה אפשר לקרוא תחת "מה שקרה".
עכשיו, חצי שנה אחרי המוות של אמא, אני מרגישה שזה הזמן להמשיך ולכתוב. לספר לא רק את סיפור הליווי אל המוות, אלא גם את סיפור ההתמודדות שאחרי. הרבה פעמים תהיתי אם השם "האומץ להיפרד" עדיין מתאים. הרגשתי שאני ממש לא אמיצה ובטח שלא יודעת להיפרד ולשחרר. אני חושבת עכשיו שאולי האומץ הוא הנכונות שלי לדבר על החוויות, התחושות והרגשות שהיו וקיימים בתוכי. בשנה האחרונה נפרדתי מאמא, מבית, מעבודה, מחברים. שיניתי את כל מהות הסביבה בה חייתי. חזרתי לקיבוץ בו גדלתי כדי ללוות את אמא שלי בחודשיה האחרונים ולהתחיל פרק חדש בחיי/חיינו המשותפים.
האומץ להיפרד הוא גם האומץ להתחיל מחדש, לטרוף את כל הקלפים ולהסכים להסתקרן על הכל, לברך את השינוי ולהישאר עם חצי חיוך מול כל הדרמה הזאת שנקראת החיים.
רונית ליוותה אותי בשבועות האחרונים לחייה של אמא, היינו נפגשות בכל יום רביעי כשהיא באה למחלקה והחיבור שנוצר היה מיידי, חזק וטוב.
ביקשתי להתייעץ איתה בנוגע לדברים שביעבעו בתוכי, ליכולות שאליהן נחשפתי בעצמי במהלך המחלה. רונית אמרה לי שאין הרבה אנשים שהיא פוגשת, שיש להם היכולת ללוות אדם קרוב אל המוות באומץ, בידיעה שהוא הולך לסיים את חייו ולדבר על כך בפתיחות ובישירות.
היא אמרה לי "תכתבי. תכתבי את הסיפור שלך והוא יגיע ויגע בהרבה אנשים."
התחלתי לכתוב בצורה כרונולוגית את הדברים כפי שחוויתי אותם. כתבתי ובכיתי ובכיתי וכתבתי ואחרי עשרה עמודים הרגשתי שאני לא יכולה להכיל יותר את הקושי והעצב והכאב שעולים. את הדפים האלה אפשר לקרוא תחת "מה שקרה".
עכשיו, חצי שנה אחרי המוות של אמא, אני מרגישה שזה הזמן להמשיך ולכתוב. לספר לא רק את סיפור הליווי אל המוות, אלא גם את סיפור ההתמודדות שאחרי. הרבה פעמים תהיתי אם השם "האומץ להיפרד" עדיין מתאים. הרגשתי שאני ממש לא אמיצה ובטח שלא יודעת להיפרד ולשחרר. אני חושבת עכשיו שאולי האומץ הוא הנכונות שלי לדבר על החוויות, התחושות והרגשות שהיו וקיימים בתוכי. בשנה האחרונה נפרדתי מאמא, מבית, מעבודה, מחברים. שיניתי את כל מהות הסביבה בה חייתי. חזרתי לקיבוץ בו גדלתי כדי ללוות את אמא שלי בחודשיה האחרונים ולהתחיל פרק חדש בחיי/חיינו המשותפים.
האומץ להיפרד הוא גם האומץ להתחיל מחדש, לטרוף את כל הקלפים ולהסכים להסתקרן על הכל, לברך את השינוי ולהישאר עם חצי חיוך מול כל הדרמה הזאת שנקראת החיים.