מה שקרה

בשבת בסביבות 13:00 נדב התקשר. היה לו קול מוזר, מודאג.
"משהו לא בסדר עם אמא",  הוא אמר, "היא קמה בבוקר והתחילה לדבר לא ברור, אנחנו עכשיו במיון מחכים לבדיקת סי-טי". "אנחנו באות", אמרתי לו. הוא הציע שנחכה וביקש שאעדכן את אורן ואת אבא, אמרתי שאנחנו באות בכל מקרה ושאתקשר אליהם עכשיו. 
ישבתי עם הטלפון ביד והתחלתי לבכות, מרגו באה ושאלה מה קורה, אמרתי לה שמשהו לא בסדר עם אמא שלי ושזה נשמע לי כמו אירוע מוחי. התקשרתי לאורן, שיחה עניינית, הוא בחיפה ויוצא מיד לכיוון בית החולים בנהריה. השיחה עם אבא כבר הייתה סיפור אחר. הוא התחיל מיד לספר לי שגם הוא כמעט הגיע הבוקר למיון, משהו עם היד והטלוויזיה שהפסיקה לעבוד. "אני מאוד לחוצה, אבא", אמרתי לו, "אז אם יש משהו חשוב תגיד לי עכשיו, בלי כל הסיפור מסביב". "אני תיכף מגיע לזה" הוא אמר והמשיך בסיפור מפותל עוד מספר דקות,  עד שהצלחתי לסיים לבסוף את השיחה ולהתארגן ליציאה מהירה לנסיעה של כמעט שעתיים.
כשהיינו בדרך התקשרה חמוטל ואחריה נטע, אמרו שהן כאן ושנגיד כל דבר שצריך. שלוש וחצי שנים לפני כן, באחד הימים האחרונים של מלחמת לבנון השניה, נסענו באמצע הלילה, אורן, מרגו ואני לקיבוץ, לאחר שהודיעו לנו שניסן נהרג בלבנון. גם אז זו היתה נסיעה חפוזה, של הלם ובכי בטלפון ושתיקה. אז היתה זו אמא שמיררה בבכי בטלפון וזעקה שניסע בזהירות. שמתי לב שכשקורה משהו למישהו פתאום אנחנו נהיים הרבה יותר חרדים. פתאום כל נסיעה היא הכי מפחידה, כי מרגישים שאם חס וחלילה יקרה משהו לאדם נוסף, לא נוכל לעמוד בזה. הקלישאות על השבריריות של החיים נהיות מוחשיות ברגע.
 ואז זה קורה לאדם נוסף.

אורן הגיע לפנינו. הם עדיין היו במיון והוא אמר שרואים שעבר על אמא משהו. טוב, זה לא נשמע כל כך נורא. אם עבר עליה משהו, אז זה אומר שהוא עבר ועכשיו היא פשוט צריכה להתאושש מזה...
עד שהגענו לבית החולים כבר העבירו אותה למחלקה הנוירולוגית. קומה רביעית, מסדרון ימני. בלימודי הרפואה הסינית יש תיאור של אדם שעבר אירוע מוחי, בין השאר מתוארים המיסוך בעיניים והבלבול. איך זה נראה פתאום כשזו אמא שלי שם. האשה החזקה והאסרטיבית שיודעת יותר טוב מכולם מה היא רוצה ומה הם רוצים. נדב ופנינה שם מהצהריים. פנינה נותנת לה כל פעם קצת לשתות ונראית רגועה לגמרי.
רק אחרי המוות של אמא, כשאני יושבת עם פנינה לבד בשבת אחת אחר הצהריים, היא מספרת לי שאלה שעות שמאוד קשות לה, כי היא חוזרת לרגע ההוא בו הרימה את הטלפון ונדב אמר לה "אני חושב שמשהו לא בסדר עם מיכלי". ומשהו באמת היה מאוד לא בסדר עם אחותה התאומה.

בינתיים סבתא מתקשרת לשאול אם היא יכולה לבוא. אורן אומר שלא כדאי, אבל אני ופנינה אומרות שכן, עדיף שתראה מאשר שתשב בבית ותדמיין. אז סבתא באה ורחלי ואסנת באות ודורון ושרה באים ושגיא בא. ואמא שוכבת שם ולא יכולה לדבר ולא יכולה להזיז את יד ימין. אנחנו נותנים לה דף ועט והיא מנסה לכתוב ביד שמאל. ברור שהיא יודעת מה היא רוצה להגיד אבל האותיות לא יוצאות ואין שם אף מילה שאפשר להבין. שגיא מסתכל ומנסה לפענח, אומר שהוא ימשיך לחשוב על זה. שגיא ואני מרגישים לאמא את הדופק בשתי הידיים וכשמסיימים היא מתחילה להזיז את יד ימין וזה כמו נס קטן בכל היום המפחיד והמשוגע הזה.
נדב נשאר לישון בבית חולים ליד אמא ומרגו עד אמצע הלילה מכינה כרטיסיות עם ציור ומילה: אוכל, שתיה, לישון.
בדיעבד אני תוהה מה ההרגשה, נראה מפחיד כל כך ואני בכלל לא בטוחה שמישהו מאיתנו הסביר לה מה קרה. צריכה לשאול את פנינה.

בבוקר שאחרי, אני במחלקה, לאמא עדיין אסור לקום מהמיטה והיא עם חיתול.
אמא שלי עם חיתול.
היא מתפתלת במיטה ומנסה להוריד אותו, ברור שלא נוח לה. אני מבקשת מהאחות להחליף. היא אומרת שהחליפו לה רק לפני חצי שעה וגם אם היא עשתה את הצרכים שלה מאז, לא מחליפים שוב כל כך מהר. אני מזועזעת. אני דורשת שתחליף בכל זאת ולמזלי עדה לכל השיחה מנהלת המחלקה שנוזפת באחות ומבטיחה לי שתדאג לכך שזה לא יקרה שוב.
צהריים, אורן ואני יושבים משני הצדדים של אמא ומחזיקים לה כל אחד יד. היא בוכה ואני בוכה ואורן מחזיק את עצמו כי ככה הוא. ברור שהיא יודעת שמשהו מאוד לא בסדר וגם ברור שהיא לא ממש מבינה מה. גם אנחנו לא ממש מבינים. עד עכשיו אף רופא לא ישב והסביר לנו מה קורה.
הראשונה שמסבירה לי זו דנה. בטלפון. במילים פשוטות- מה זה אירוע מוחי, ממה הרופאים חוששים עכשיו, מה חשוב להם לבדוק.  יום אחר כך מגיעה מירה, המרפאה בעיסוק, לעשות אבחון ראשוני של המצב. היא האדם הראשון בבית החולים שלוקח את הזמן להסביר לנו מה קורה ואיך הם הולכים לפעול מבחינת השיקום.
מרגו ואני מדברות בערב על זה שדווקא אמא שלי, מכל האנשים בעולם, נאלצת עכשיו לשתוק. היא, שתמיד שואלת, חוקרת, הבימאית של כל סיטואציה חברתית, פתאום שותקת.
אמא שלי שכל יום מתקשרת. ודווקא ביום שישי שלפני האירוע לא דיברנו, היא התקשרה ואני הייתי במסיבה והיה רעש ומוסיקה ולא התחשק לי לענות באמצע. זוכרת שהתלבטתי רגע ואז אמרתי לעצמי שאתקשר מחר.

אני מביאה לה את הmp3 שלי עם שירים שהיא אוהבת. היא עוצמת עיניים ומקשיבה למוסיקה. רואים שזה עושה לה טוב.
אני הולכת איתה למקלחת, אחרי יומיים בהם היה אסור לה לזוז. יש שם כיסא מיוחד למקלחת, עם חור בתחתית. היא מתיישבת ומשתינה, בטוחה שהיא בשירותים. לוקח לי כמה ימים להצליח להסביר לה את ההבדל בין המקלחת לשירותים. בעיניים שלה יש מבט אחר, ממוסך, מבולבל. אני מסבירה משהו, היא מהנהנת בראש ואז לחלוטין מתעלמת מההסבר. אני מסבירה שוב. לפעמים זה פתאום נקלט. גם המיסוך בעיניים משתנה, יש איזו התבהרות חלקית.

בבוקר היום השלישי, במהלך ביקור הרופאים, זורק הרופא התורן לאמא ונדב, שיש ממצאים בריאה. זורק והולך. שוב טלפון לדנה, שמסבירה שזו נראתה לה אפשרות ממש לא סבירה, אבל לפעמים יש גידולים שגורמים לקרישת יתר של הדם ולהיווצרות תסחיפים. אחר כך בא האונקולוג לבדוק את אמא, ממשש את בלוטות הלימפה בצוואר ומזמין ביופסיה. בחדר הרופאים הוא מראה לנו את הצילום של הריאה ואומר שיש סיכוי קלוש שזו דלקת, אבל לפי הגודל והצורה, זה נראה כמו גידול.
יש לי נטיה להתרגש בקלות, אבל שמתי לב שכשמנחיתים את הבשורות הכי קשות, אני מרגישה כמו בתוך ערפל, צמר גפן, שגורם לכך שהתגובה הראשונית תהיה לגמרי רגועה.

אז עכשיו זה גם אירוע מוחי וגם סרטן. רק יום לפני זה, בציניות, מרגו ואני התווכחנו מה עדיף- סרטן או אירוע מוחי. אילנה- אשה יקרה ששתינו אהבנו, אמא של חברה קרובה, נפטרה כמה חודשים לפני כן מסרטן ואנחנו ראינו אותה בימיה האחרונים וגם לפני כן בתקופות של הסבל והכאבים.  אמרתי למרגו שלפחות נראה שבאירוע מוחי אין את הכאב.

באותו לילה אני באה לישון בבית החולים, להחליף קצת את נדב ולאפשר לו קצת מנוחה. קשה לי לעשות את זה ונדב שואל שוב ושוב אם אני בטוחה שזה בסדר ואני מגייסת את כל הכוחות שלי בשביל להגיד שכן, זה בסדר. אני יושבת ליד אמא. היא מנסה להגיד לי משהו, מנסה ומנסה ומנסה, עם תנועות ידיים עקשניות, שוב ושוב. אני מנחשת- שאקרא לאחות? לא. שאבדוק מה עם החולה שליד החלון? לא. צמאה? לא. רעבה? לא. רוצה עוד שמיכה? לא. שאקרא לאחות? לא. שאביא לך את המסרק? לא. שאדליק את האור? לא. מה זה עוד יכול להיות? אני מנסה שוב את כל הניחושים, אולי פיספסתי משהו. בסוף שואלת- שאשן במיטה? כן! החולה שהיתה לידה השתחררה הבוקר והמיטה התפנתה ואם אמא שלי דואגת שאשן במיטה אז היא עדיין קצת האמא של קודם, זו שתמיד דואגת לי הכי בעולם.
מאוד מתסכל לנסות לנחש מישהו שלא יכול לתת אפילו רמז. אורן נהיה אלוף הניחושים, זה ממש כאילו הוא קורא את אמא, מתקשר איתה באופן כמעט טלפתי. כשיש כמה אנשים בחדר הוא מסתובב במסדרונות, לא מסוגל לשבת. והנה הוא בא ונעמד בכניסה ופתאום יש לאמא חיוך ענק על השפתיים והיא מתחילה לעשות לו פרצופים ופנינה אומרת- "הנה הגיע הנסיך".
אחרי האירוע אמא היא קצת כמו ילדה קטנה. אני מגלה אצלה שובבות שהסתתרה עד עכשיו מאחורי הרצינות של אשה מבוגרת ואחראית, מנהלת מערכת החינוך בקיבוץ. אשה ערכית, ישרה וחרוצה. הבאנו לה כדור גומי סגול וקראנו לו תומס. הוא על הברכיים שלה וכל פעם שמישהו רוצה לגעת בו, היא תופסת אותו ולא נותנת, מסתכלת במין מבט מתגרה שרוצה לשחק. באות חברות מהקיבוץ לבקר ומביאות מתנה ואמא להוטה לפתוח כמו שנטע קורע את העטיפות, לראות מה יש בפנים ולשחק משחקים.

אני מתחילה לתפוס את גודל השינוי. במישור אמא-בת יש פה היפוך תפקידים מוחלט. אמא תמיד הייתה האדם אליו יכולתי לפנות בכל דבר, המשענת שידעתי שנמצאת שם, עוגן מובן מאליו. אני מתחילה להבין שיש פה אובדן גדול מאוד עבורי. אובדן הדמות שלה אצלי, התמוססות כל מה שהכרתי עד עכשיו כ"אמא".

הימים הראשונים הם כאוס בהילוך איטי. קשה לי לכתוב עליהם כי קשה לי לשחזר אותם. אין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות. מסבירים לנו שאחרי אירוע מוחי מתרחש ריפוי ספונטני בטווח של השבוע-שבועיים הראשונים ולכן אין טעם להתחיל שיקום. בנוסף צריך להמשיך את הבירור של הממצאים בריאה. אנחנו מתעקשים שבכל זאת יעשו הערכה למצב הקוגניטיבי ויתחילו בשיקום ואחרי כמה ימים באמת מתחילים. יש ריפוי בעיסוק וריפוי בדיבור ופיזיותרפיה.
בבוקר הראשון של השיקום נדב עם אמא בריפוי בדיבור. מאז האירוע אמא לא הוציאה קול בכלל, חשבנו שאולי יש גם פגיעה עצבית שמשפיעה על היכולת להפיק קולות. הוא מתקשר אלי ואומר שיש לו בשורות נפלאות ושאמא הצליחה להפיק קול וצלילים. בהנחיית קלינאית התקשורת הוא שר שיר ששניהם אוהבים ואמא הצטרפה אליו. הוא מספר שלשלושתם היו דמעות בעיניים כשזה קרה.
בריפוי בעיסוק המטפלות מתפעלות מהשיטתיות ויכולות הארגון והסדר. אומרות שרואים את היכולות הקודמות והמקומות החזקים של אמא. הן נותנות לה לסדר חרוזים ולהרכיב פאזלים והיא עושה בצייתנות, בשקט. אני צופה בילדה-אשה שהיא אמא שלי ובאיך שהיא אולי היתה פעם או משהו שנמצא בבסיס האישיות ומתגלה לי בחדות.


 כשדיברתי עם מיה ההילרית שלי כמה ימים אחרי האירוע של אמא, היא אומרת שהדימוי שמגיע אליה ממני הוא של מישהו שחטף אגרוף בבטן. עכשיו המשימה שלי היא להתיישר חזרה ולראות איך אני עוזרת לאמא שלי ועדיין לא נגמרת מזה בעצמי. איך בשעות שבהן אני לא בבית חולים, אני צריכה "לסגור את הדלת" ולא להיות כל הזמן עם רגל אחת שם, בדמיוני ובתחושותי. שזה שיעור גדול וקשה ואינטנסיבי מאוד ושיש לי הרבה כלים שרכשתי עם הזמן ועם התהליכים שכבר עשיתי כדי להצליח להתמודד עם מה שקורה. היא מעבירה לי הילינג מרחוק ועוזרת לי קצת לאסוף כוחות להמשך.


באיזשהו שלב החליטו להעביר את אמא למחלקה האונקולוגית להמשך בירור הסרטן. באותו יום בו העבירו אותה היא הייתה עצובה מאוד. היה ברור שהיא רוצה מאוד ללכת הביתה. לא היה ברור עד כמה היא מבינה את מצבה הרפואי למרות שהסברנו לה מה שידענו וכמה שיכולנו.
נדב סמך מאוד על ד"ר בן שחר, מנהל האונקולוגית. לפני שש שנים הוא חלה בעצמו בסרטן ובן שחר היה הרופא המטפל שלו. בן שחר הכיר את אמא אז בתור זו שליוותה את נדב בכל הטיפולים והפגישות. בן שחר היה גם זה שאמר לנדב בזמנו שסוג הסרטן שיש לו ניתן לטיפול וריפוי מוחלט באחוזים גבוהים מאוד. הוא צדק. החוויה של נדב את המחלה היתה של מלחמה והחלמה. הטיפולים עברו לו יחסית בקלות ולאחר מספר חודשים הוא הוכרז כנקי וכך גם מאז בכל בדיקה שנתית.
כשאמא סיפרה לי שלנדב יש סרטן הייתי מאוד נסערת. נסערת עד כדי כך שלא יכולתי ללכת לעבודה באותו יום. גרתי אז בתל אביב. אני זוכרת שכשאמרתי את זה לאמא היא לא הצליחה להבין את זה. גם אם נסערים, הולכים לעבודה, בכל זאת, זו לא אני שחולה כאן. תקופת המחלה של נדב הייתה קשה מאוד לאמא ובדיעבד היו לי הרבה רגשות אשמה על כך שלא הייתי שם יותר עבורה ועבור שניהם. היא הייתה מתקשרת כל יום אך במקום לספר מה שלומה ואיך היא חשה, הייתה מפגיזה אותי באלפי שאלות אינפורמטיביות וטכניות, איפה הייתי, מה עשיתי, מתי, כמה ולמה, עד שבשלב כלשהו לא יכולתי יותר והתפרצתי כלפיה. לא הבנתי באותו זמן שזו הדרך שלה לבטא את החרדה והמצוקה שהיא חשה. שהיא צריכה איזושהי אחיזה ותחושת ביטחון דרך השליטה בכל פרטי הפרטים, כי אז העולם אולי לא יוכל להתפרק לה.
היה יום שבו רציתי לבוא לבקר ולהיות איתה בזמן שנדב עובר את אחד הטיפולים. היא אמרה לי שאין טעם שאסע את כל הדרך בשביל כמה שעות ושגם ככה זה סתם לשבת ולחכות. לא נסעתי באותו יום ואחר כך הצטערתי. כשדיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי דאז, היא אמרה שאני צריכה יותר לבטוח בתחושות שלי ואם חשוב לי לנסוע, פשוט לעשות את זה. כשאמא חלתה הרגשתי שלמדתי את הלקח. החלטתי שלא איכפת לי מה כולם אומרים, אני פה בשבילה כל עוד אני מרגישה שזקוקים לי ושזה הדבר הנכון לעשות.


קמתי היום בבוקר עם הזיכרון של היומולדת שלי. אז כנראה שזה הזמן לכתוב עליו.
כשבוע וחצי אחרי האירוע של אמא, היה לי יום הולדת 31. לפני שנה ביומולדת 30, אורן, אבא ואמא באו כולם לבית קפה לידנו ויחד עם מרגו חגגנו לי.
קמתי בבוקר היומולדת והתחלתי לבכות. אמא עוד הספיקה לשאול אותי לפני כמה שבועות איזו מתנה ארצה והבטחתי שאתן לה תשובה בקרוב. בסביבות אחת עשרה, המלאכית הפרטית שלי הגיעה מקרית אונו. היא באה עם סל מלא מתנות, עוגה, מאפינס, בלונים וברכות. שמחתי כל כך כשהיא הגיעה. לא ממש ידעתי מה לעשות. ידעתי שביום הזה אני מקבלת הנחה ולא צריכה להיות שעות ארוכות בבית חולים. התכוונו ללכת אחר הצהריים לשם ואז נדב התקשר ואמר שאמא כבר מאוד מחכה לראות אותי. כשהגענו היא ישבה עם הפנים לחלון ובכתה מאוד. חיבקתי אותה ובכינו שתינו. היא נתנה לי ברכה שנדב כתב בשם שניהם, כמו תמיד... כמעט כמו תמיד, חוץ מהכתב, שבדרך כלל הוא שלה על הברכה.
אחר הצהריים באנו שוב, הפעם התארגנה כבר ממש חגיגה, עם בלונים ועוגות ומתנות ובני משפחה וחברים. כששרו לי יום הולדת שמח ישבתי ליד אמא במיטה והיא שרה לי, שרה לי ממש עם המילים ובקול צלול, התרגשתי כל כך, הסתכלתי לה לתוך העיניים ולרגע היינו שם רק היא ואני והאהבה שבינינו.
בהמשך אותו יום, מיטל וצור הביאו את נטע, הנכד האהוב עם הקשר המדהים שיש בינו לבין אמא. נטע נולד חירש ואמא, שלפני עשרים שנה עבדה עם ילדה חירשת, ידעה את שפת הסימנים ותקשרה איתו מההתחלה בדרך שיצרה ביניהם קירבה מיוחדת.
הסבירו לנטע שסבתא חולה בבית חולים ואי אפשר בינתיים לבקר אותה, אבל אחרי כמעט שבועיים זה כבר נראה נכון להביא אותו לביקור. כל פעם שהשם שלו רק הוזכר במהלך השבועיים האלה, היו עולות לאמא דמעות לעיניים. יום אחד נטע שלח לה את כל הצעצועים הקטנים שלו בתוך עלה ענק. אמא שפכה את כולם על המיטה, לקחה אותם אחד אחד, כאילו דרכם עוברת אליה האהבה שלו. בבוקר שאחרי, היא ביקשה, בשפת הניחושים שפיתחנו בינתיים, לקבל אותם שוב ורק אז אפשר היה להחזיר אותם לנטע.
נדב מאוד חשש מהמפגש של נטע עם אמא. הוא פחד שהיא תפרוץ בבכי ונטע יבהל. בדקות הראשונות נטע התעלם מאמא במופגן, הפנה לה את הגב, טיפס על מיטל. מרגו ואני החלפנו מבטים חוששים. בשלב מסויים הצענו לו לשחק איתנו זיכרון והשתתפנו כולנו כולל אמא. הקרח נשבר ועד סוף הערב הוא כבר קפץ על אמא בחופשיות, שיחק איתה בשלל המשחקים והצעצועים שהיו בחדר וזכה לקבל ממנה את כל הממתקים שנשארו מיום ההולדת.

אחרי מספר ימים באונקולוגית ביקשנו לצאת עם אמא הביתה אחרי שהיא מסיימת את פעילויות השיקום היומיות ולחזור איתה בערב למחלקה. קיבלנו אישור. אמרתי את זה לאמא ותוך שתי שניות היא הייתה על הרגליים בדרך החוצה, מזרזת את נדב בתנועות ידיים אופייניות של יאללה יאללה. הגענו הביתה, תומס יילל וברח ממנה, נעלב מההעלמות הפתאומית שלה מחייו. היא התיישבה על הספה, במקום הרגיל שלה ונראתה הכי מרוצה בעולם. יצאתי רגע החוצה וראיתי מרחוק את אולה. קראתי לה לבוא כי יש לי הפתעה בשבילה. היא נכנסה פנימה וכל כך התרגשה, היא התיישבה ליד אמא, החזיקה לה את הידיים ושתיהן בכו.
בהמשך היום אמא רצתה להיכנס להתקלח. עד עכשיו זה היה הטקס המשותף שלנו בבית החולים כשאני עוזרת לה. אבל הבית הוא הממלכה שלה ופה היא עושה את הדברים לבד. היא סימנה לי שאבוא והצביעה על דברים שונים- סבון, שמפו וכו. אמרתי לה את השם של כל אחד מהם ולמה הוא משמש. היא הנהנה וסימנה לי שאצא. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד אני לא רוצה לפגוע בה ובתחושת העצמאות והפרטיות שלה. מצד שני, היא עדיין לא כל כך יציבה ואם היא עושה תנועות חדות היא נוטה ליפול. עד עכשיו תמיד הייתי שם לייצב אותה. מה אם היא תחליק שם?
זה מצחיק, כי זה מזכיר דילמות של הורים, עד כמה לאפשר לילד לעשות פעולות עצמאיות, גם כשזה כרוך בסיכון מסויים של מכות ונפילות.
ביקשתי ממנה שרק הפעם תתקלח עם דלת פתוחה כדי שאראה שהיא מסתדרת וכך היה. בסיום המקלחת היא יצאה לבושה בבגדים שבחרה בעצמה, חסל סדר הטרנינגים- היא חזרה לג'ינס ועוד קצת לעצמה.

ככל שאני ממשיכה לכתוב עולים לי עוד ועוד זכרונות, עוד דברים אותם אני רוצה לספר ואני מנסה להבין איך כל זה נדחס בזמן כל כך קצר. מהיום של האירוע ועד ששיחררו את אמא הביתה, עברו בסך הכל שבועיים. זה נראה לי לא הגיוני. אני מנסה לחשב מחדש, נעזרת ביומן שלי ומגיעה לאותה תוצאה.

אחרי שבועיים בבית החולים הגיעו התוצאות של הביופסיה ונקבעה לנו שיחה עם מנהל המחלקה. באותו בוקר אני הייתי עם אמא בכל הפעילויות של השיקום. כשעליתי רגע למחלקה לבד בכדי להביא טופס לפיזיותרפיסטית, ראתה אותי במסדרון אחת הרופאות מהמחלקה. "את הבת של מיכל, נכון?"
"כן"
"יופי, אז אני צריכה שתחתמי לי על הטופס הזה שמאשר לשלוח את התוצאות של הביופסיה למעבדה שתבדוק האם היא מתאימה לקבלת טיפול ביולוגי. מהתוצאות של הביופסיה רואים שלאמא שלך יש סרטן ריאות בשלב 4, זה לא ניתן לריפוי, אני מצטערת. את מבינה מה שאני אומרת? זה שלב שבו לא ניתן לרפא, רק להאריך חיים וגם רק בכמה חודשים אולי, את מבינה? אפשר לטפל בבלה בלה בלה בלה ואם זה לא מצליח אז בלה בלה בלה בלה וצריך להתחיל לחשוב על חמצן, את מבינה? אני באמת מצטערת". במסדרון, על הדרך, מבשרת לי הרופאה שאמא שלי עומדת למות בקרוב. הסתכלתי עליה, אמרתי לה שאני מבינה, חתמתי על הטופס והלכתי משם חזרה לאמא. יש לי גוש בגרון, אבל אסור לי לבכות, תיכף נדב ואורן באים וכולנו הולכים לשיחה המשותפת.
שוב אני מרגישה שאני בתוך סרט, שהכל סוריאליסטי מדי, שלא יכול להיות באמת שעכשיו ניגשה אלי רופאה במסדרון וסיפרה לי בלי טיפת רגישות וכדרך אגב על המצב הקשה של אמא שלי ועל המוות הקרוב שלה. אני פתאום נזכרת שהיא לא הראשונה. לאורך הדרך היו לכל מיני אנשים מהצוות הרפואי, אמירות שהשאירו אותנו מבולבלים ומתוסכלים. כמו למשל המטפלת בדיבור שאמרה לי שמצב הדיבור לא יוכל להשתפר הרבה כי ישנו לחץ קבוע על האיזור במוח שאחראי לדיבור. כששאלתי אותה אם היא מתכוונת לגרורה, היא הנהנה שכן. עד לאותו רגע, כל מי שדיבר איתנו אמר שבמוח לא נמצאה עדות לגרורות, מדובר רק בתסחיף של קריש דם שמתפרק עם הזמן. למי להאמין? האם יש לה מידע שלנו אין? האם היא הבינה לא נכון או שאנחנו לא יודעים הכל? 
מההתחלה הרגשתי שיש קושי ממשי בתקשורת עם הרופאים. במקרה מסובך כמו של אמא בו יש מעורבות נוירולוגית ואונקולוגית, זה נהיה ממש גיהינום. יש כל כך הרבה שאלות שלא מקבלות תשובות. התחושה היא שאין תקשורת ושיתוף פעולה בין המחלקות ולעיתים אף בתוך המחלקה עצמה. החסר בולט מאוד דווקא במקום של השבר הפתאומי, המקום בו מה שדרוש הוא מישהו שיוכל לתת תשובות ברורות, לתווך את השפה הרפואית לחולה ובני משפחתו ולסייע בכל נושא ההתארגנות מחדש וההחלטה על הדרך הטיפולית. במקום זה התחושה היא של חוסר וודאות תמידי והתרוצצות אינסופית בניסיון להבין מה לעזאזל קורה.

אנחנו בשיחה עם מנהל המחלקה. הוא מדבר על תוצאות הביופסיה, על סוג הסרטן ועל האפשרויות הטיפוליות. הוא מסביר שאי אפשר לנתח כי יש גרורות, אבל אפשר לעצור את ההתקדמות של המחלה. אף מילה על שלב סופני ומוות וכמה חודשים נשארו לך לחיות.
הוא שולח את אמא לשבועיים הביתה לנוח ולהתחזק לפני שמתחילים טיפולים.
נדב יוצא מהפגישה מאוד מעודד, אומר לאמא ביציאה "מיכלי, נילחם בזה וננצח כמו שניצחנו את המחלה שלי". הוא פונה אלינו ואומר שהוא מרגיש טוב עם השיחה ועם מה ששמענו זה עתה. אני לא יודעת מה לעשות. לאורן כבר הצלחתי להגיד את מה שהרופאה אמרה לי במסדרון. הפער בין מה שהיא אמרה לי לבין מה שנדב הבין מהשיחה עם מנהל המחלקה הוא עצום. כשאנחנו עולים למחלקה לקחת את הדברים של אמא ואת טופס השיחרור, הרופאה ממקודם נמצאת שם ואומרת לנדב פחות או יותר מה שאמרה לי. כשאני מדברת עם נדב מאוחר יותר באותו יום אני מבינה שהמילים שלה עברו לו מעל הראש. הוא אופטימי מאוד ומאמין לגמרי בטיפולים ובכך שאמא בדרך להחלמה מלאה.

שבועיים לא יצאתי מהקיבוץ, חוץ מאשר לבית חולים. לא הייתי פה ברצף כזה מאז שעזבתי לפני עשר שנים. יש לי מטופלים שמחכים לטיפול ובית בקרית אונו עם אהובתי. רוחות השינוי הגיעו קצת לפני שהמחלה של אמא התפרצה. נסענו לסדנה של חמישה ימים במדבר שהרחיבה את הלב והתודעה וכשחזרנו לדירת שלושת החדרים בעיר הרגשתי שאני מתפוצצת. מיה הציעה לי לקחת שבועיים חופש ולהמשיך את התנועה במקום לעצור ולהתכווץ וזה מה שעשיתי. נסעתי בכל הארץ, בין חברים, עם חברים ולבד.כך יצא שהגעתי לקיבוץ כמה פעמים. ראיתי את אמא כל שבוע בשבועות שלפני האירוע. היה לה שיעול שלא עבר, טורדני כזה. לילה אחד שמעתי שיעול חזק מאוד מחדר השינה שלהם ולא הצלחתי לזהות מי משתעל, אבל אמרתי לעצמי שזה לא נשמע טוב ושאגיד לאמא בבוקר שהמשתעל צריך ללכת להיבדק. בבוקר זה כבר נשכח ממני.
קל בדיעבד למצוא סימנים. הירידה במשקל שניכרת בתמונות שצולמו בחצי שנה האחרונה, התלונות על העייפות, השיעול. אבל זו חוכמת הבדיעבד. בזמן אמת, אמא נראתה לי בריאה לחלוטין, מתפקדת בפול ווליום כמו תמיד. קצת עייפה, כן, מי לא היה עייף מעבודה במשרה שהיא למעשה לשני אנשים, טלפונים בלתי נגמרים, ישיבות בערבים, נכדים, טיולים, ארגון חג הפסח לכל הקיבוץ ובטח עוד כמה דברים.

סל מלא בכל טוב: ירקות ופירות, לחם וגבינות, פינוקים ונשנושים. זה מה שאמא הכינה לי כשנסעתי לשוטט בארץ. זו היתה אחת מהדרכים שלה להראות כמה היא אוהבת.
השווצתי בזה כמה שיותר ואמרתי לה בכל הזדמנות כמה כל מי שראה – התרשם ואף קינא שיש לי אמא מפנקת כזאת.

כששיחררו את אמא הביתה, הבנו שאנחנו צריכים להיערך מחדש, להתכונן לתקופה ארוכה של ליווי ותמיכה, כי יש פה שילוב בין שיקום נוירולוגי וטיפולים כימותרפיים שדורש הרבה מאוד עזרה ועבודה יומיומית. התחלנו לדבר על מעבר צפונה בכדי להיות קרובות לקיבוץ.
בשיחה עם נדב ואורן החלטנו שזה זמן טוב לנסוע קצת הביתה לקרית אונו, לעבוד ולהתאוורר.
בדרך הביתה עצרנו לקפה ותמיכה אצל מיה ודורית. אמרתי שאני פוחדת שאמא שלי עלולה למות כל רגע ומיה אמרה לי שהיא לא עלולה למות בשלב הזה יותר ממני וממנה.
שמחתי לחזור הביתה, ללטף את החתולות, לנשום קצת, להיות בחלל שלי עם האשה שלי. במקביל הרגשתי מאוד מוזר. לא הרגשתי שאני מצליחה להתנתק מהדאגה והמחשבות על כל מה שקרה עד עכשיו. היו לי טיפולים ועבודה כאסיסטנטית והרגשתי שכל זה לא ממש קשור אלי, אני כבר בסיפור אחר ואלה זנבות של הסיפור הקודם.
בכל טלפון הביתה כשאמא היתה שומעת את קולי, היא היתה פורצת בבכי. היא לא יכלה לדבר אבל יכלה לחזור על מילים ולהגיד לי שלום ולילה טוב.
לאחר מספר ימים חזרתי לקיבוץ. אמא קיבלה את פני בחיוך גדול. ראיתי שיש לה שריטות על הסנטר והגבה. שאלתי אותה ממה זה אבל לא הצלחתי לנחש את התשובה. כשנכנסתי למקלחת ראיתי סכין גילוח על השיש. פתאום הבנתי. היא רצתה לסדר גבות ולמרוט שערה מהסנטר והחליטה להשתמש בסכין הגילוח. נבהלתי. התחוור לי עד כמה אסור לנו לסמוך כרגע על ההבנה שלה והיכולת להיות עצמאית. הבנתי שהיא היתה יכולה להיפצע באופן חמור ושזו האחריות שלנו למנוע את זה.
ככה עברו שבועיים של נסיעות הלוך ושוב, עבודה יומיומית עם אמא בתרגילי דיבור, כתיבה, מילוי הוראות, הרכבת פאזלים. הרגשתי שיש בינינו חיבור טוב, שהיא סומכת עלי וטוב לה לעשות איתי את התרגילים. היה בה משהו מאוד נעים, הרגשתי שרוב הזמן היא לא מוטרדת, נמצאת בתוך בועה של שקט, יושבת ומקשיבה לאחרים, מקשיבה למוזיקה, הולכת לנוח בצהריים, נותנת לנו להכין לה אוכל, לדאוג לה, לפנק אותה. הרגשתי שהיא מוקפת באהבה של המשפחה והחברים ושזה נעים לה. חוסר היכולת לדבר הביא אותה לתקשורת בעזרת מימיקת הפנים. היה קל מאוד לנחש מתי היא מרוצה ומתי לא.
בלילות הגיעו הפחדים. הייתי מתעוררת מבוהלת מחלום בלהות ורצה לדלת חדר השינה של אמא ונדב להקשיב האם הכל בסדר.
אחרי שבועיים בבית באנו לפגישה עם מנהל המחלקה האונקולוגית בנוגע להמשך הטיפול. הוא בישר לנו שאמא לא מתאימה לטיפול ביולוגי ושצריך להתחיל עם כימותרפיה. הוא בדק את אמא ואמר שהוא רוצה שהיא תנוח עוד שבועיים בבית ותתחזק לפני שמתחילים עם הטיפולים. חזרנו הביתה. אמא התישבה והרכיבה פאזל בהצלחה. בארוחת הערב היה רגע בו היא פתאום התקשתה לנעוץ את המזלג באוכל, כאילו פיספסה ונעצה אותו באויר שמולה. חשבנו שהיא עייפה ולכן לא מרוכזת. החלטתי ללכת לישון אצל שגיא וקטי בכדי להתאוורר קצת. קיוויתי שאצליח לישון שם טוב יותר, בלי ההתעוררויות הליליות מרעשים דמיוניים ופחדים. ב1:00 בלילה נדב התקשר. הוא ביקש שאבוא כי הוא לא בטוח שהכל בסדר עם אמא. הלב שלי התחיל לדפוק. התלבשתי במהירות, מתלבטת אם להעיר את שגיא ותוך כדי מחליטה שלא ופותחת בהליכה מהירה/ריצה אל הבית בצד השני של הקיבוץ. התקשרתי לאורן שיבוא גם. כשהגעתי אמא היתה במיטה. היא נראתה מבוהלת מאוד. נדב סיפר לי שהוא היה בחדר השני ופתאום שמע אותה צועקת. הוא רץ למקלחת ומצא אותה עומדת שם מבוהלת בתוך שלולית שתן עם ערימת תחתוניות מפוזרת על הרצפה. הוא רחץ אותה ועזר לה לחזור למיטה אבל עדיין לא היה שקט והחליט לקרוא לי. שאלתי את אמא אם היא מפחדת והיא הינהנה לי עם הראש שכן. ביקשתי מנדב שיקרא לויל שתבדוק אותה. נשארתי בחדר השינה בכדי לעזור לאמא להתלבש. כשהבאתי את החולצה גיליתי שיד שמאל שלה לחלוטין משותקת. הרמתי את הסדין בו היא היתה מכוסה וראיתי שהיא רטובה משתן. צרחתי לאורן ונדב שהיו בסלון שיקראו מהר לאמבולנס והמשכתי להלביש אותה, שתינו רועדות ומבוהלות. יחד עם נדב הצלחנו לעזור לה להגיע לסלון ולשבת על כיסא. היא לא הגיבה אלינו ורק חזרה שוב ושוב על תנועה עיגולית של היד על הרגל שלה. הבאתי תחתונים ומכנסיים בכדי להחליף את הרטובים ובזמן ההחלפה שוב יצא שתן בצורה בלתי רצונית. ויל הגיעה ואחריה מיד הגיע האמבולנס. שמעתי את אחד מאנשי הצוות אומר לאחר- "תראה, זה מקרה מאוד מעניין" ובליבי רציתי לצעוק עליו שהמקרה הזה זו אמא שלי ושזה מפחיד ומלחיץ ונוראי, לא "מעניין". נדב נסע עם אמא באמבולנס ואני ניגבתי את השתן מהרצפה, לקחתי שקית עם בגדים להחלפה ונסעתי עם אורן לבית חולים.
במיון בנהריה לא ממהרים. לקח כשעה וחצי עד שלקחו את אמא לבדיקת סיטי ראש. אחר כך חיכינו עוד שעה לתוצאות ובסופו של דבר נאמר לנו שהנוירולוג התורן לא מצא שום אינדיקציה בבדיקת הסיטי לכך שהיה אירוע מוחי נוסף ולכן הוא החליט שמדובר בדלקת ושצריך לאשפז את אמא להמשך בירור בפנימית. היינו המומים. בלי להיות רופאים היה לנו ברור שכל אדם שעיניים בראשו יכול לראות שמדובר פה בתסמינים נוירולוגיים המאפיינים אירוע מוחי ובמיוחד כאשר ידוע שאמא עברה אירוע לפני כחודש ושישנה סכנה לכך בגלל הגידול. כל זה ממש לא עניין אף אחד במיון. ביקשנו שלפחות יעבירו אותה לאונקולוגית, שם מכירים אותה וידעו איך להתייחס למקרה, אבל הם אמרו שאין מקום ואין סיבה וקדימה לפנימית. כשהגענו לפנימית כבר היה 6:00 בבוקר. האחיות ראו את מצבה של אמא ולמזלנו הבינו את חומרת העניין ונתנו לה חדר לבד. אמא עצמה עיניים והיה נראה שהיא מצליחה לישון קצת אחרי הלילה הקשה שעבר עליה. התקשרתי לרחלי וסיפרתי לה מה קרה. היא היתה ברכבת בדרך לנכדות אבל אמרה שהיא מיד משנה תוכניות ובאה.
שאר היום מעורפל לי לגמרי. אני יודעת שהתקשרתי למרגו ואני חושבת שאורן ואני הלכנו לשתות קפה בקפיטריה ובדיוק שגיא הגיע, אבל אולי זה היה בכלל בזמן אחר, אני פשוט לא זוכרת. אני זוכרת שתוך כדי כל זה חשבתי שאולי ממש עכשיו אמא שלי תמות.


אחרי האירוע השני, אמא אושפזה במחלקה האונקולוגית, התחילה לעבור טיפול כימותרפי ואף הועברה לשבוע למחלקת השיקום בבית החולים בתקווה שתוכל לעבור להמשך טיפול בבית. מצבה היה סיעודי לחלוטין, היא לא יכלה לעשות שום דבר לבד. אנחנו חזרנו למשמרות של 24 שעות לידה בבית החולים. לאחר מספר שבועות חלה הידרדרות נוספת, היא נכנסה למצב שהוגדר כחוסר הכרה שטחי ובמשך שלושה שבועות שכבה כך עם נוזלים, קטטר ומסיכת חמצן. לאחר שלושה שבועות היא נפטרה.
ברשומות שנמצאות בדף הבית בבלוג הזה אני מתארת את השבועות האחרונים לחייה ואת ההתמודדות שלי עם האובדן.