חודש לפני

עוד קצת יותר מחודש יהיה יום השנה.
עבר זמן מאז שכתבתי. היו חודשים קלים יותר. העצב נחלש, הכאב התעמעם.
ועכשיו שוב מוצפת בהכל. תמונות של אמא מבית החולים, מהבית כשכבר היתה חולה. התמונות הכי קשות שהכי פוצעות את הלב. אני חשה כבדות גדולה, דיכדוך. סוחבת את עצמי ממקום למקום. הגיע עוד גל והוא במלוא העוצמה שלו. לפעמים אני מצליחה לבכות ואז משהו קצת משתחרר. מרגישה מבולבלת, אבודה, עצובה. בעולם הזה פה צריך לעשות ולעשות ואני לא בזה, לא עכשיו, מבקשת לעצור אבל איך עוצרים פה כשכבר באמצע והכל קורה. רוצה שיצילו אותי, שיבינו אותי, שיעזרו לי ויגנו עלי. בזמן האחרון נראה לי שהרבה אנשים רוצים את זה וכשלא מקבלים נהיים חולים, כי רק ככה אפשר. כי אז מותר לבקש ולקבל ולהישען אחורה.
ואני מבינה שאין ברירה אלא לאפשר לכאב להיות ולהיות איתו עד שהוא ישתנה למשהו אחר. לוקחת נשימה עמוקה.