והיתה דרכך צרורה בצרור החיים של אהבה זו

כמה ימים לפני מותה של אמא, רונית הכתיבה לי את המשפט הבא: " אנא מיצאי את האור והוא יקחך אל האור היודע והיתה דרכך צרורה בצרור החיים של אהבה זו". היא סיפרה לי איך באה בבוקר ושמעה את נדב שר לאמא, שר לה מהנשמה, שר לה את שיר החיים והתקווה והתחינה והאהבה שלו אליה ואיך היא ראתה אותם מוקפים במעגל של אור גדול. היא הצטרפה אליהם והעבירה הילינג לשניהם ואיתם.
יום אחרי שהתפרקתי רציתי לנסוע למיה להיתמך ולהתחזק. לא יכולתי לנהוג. הייתי ממש לא מרוכזת. ביקשתי מחמוטל שתסיע אותי כל הדרך לפרדס חנה, בשישי בצהריים והיא מיד הסכימה. יש מצבים שבהם אנשים מתגלים במלוא היופי והנדיבות שבהם.

תזכורות ומתנות

שיחה עם שחר הזכירה לי דברים שבהתמודדות היומיומית עם האובדן אני לפעמים שוכחת. הוא אמר לי "נכון שמיכל עברה הלאה בשלווה?" אמרתי לו שכן, זה נכון. שלושה שבועות לפני המוות חלה הידרדרות נוספת במצב של אמא והיא למעשה היתה רוב הזמן במצב שהוגדר כחוסר הכרה שטחי. היא לא אכלה וקיבלה הזנה של נוזלים בלבד. אומרים שזה דבר ידוע שחיה לקראת מותה בטבע מפסיקה לאכול. מנגנון הרעב משתנה והצורך כבר לא קיים. כמו מן כיבוי מערכות, הורדת המתגים של האור אחד אחד בסיום המופע- מופע החיים.
סיפרתי לשחר איך גיליתי באמא את השובבות והתמימות של ילדה והוא אמר שתמיד ראה את זה מבעד למסכת המבוגרת האחראית ואהב לנהל דיאלוגים שהוציאו ממנה את הצדדים האלה. הוא הזכיר לי את היכולת שלה לפתוח את הדלת ולהכניס כל אהוב ואהובה שלי בלי להתחשב בגיל ובמין, בפשטות ובקבלה מוחלטת.
סיפרתי לו בכמה אהבה אמא היתה מוקפת בחודשים האחרונים לחייה וכמה מרגש זה היה.
סיפרתי לשחר על החוכמה שלה.

אתמול לא נרדמתי עד 4:00 בבוקר

אתמול לא נרדמתי עד 4:00 בבוקר. קמתי לבוקר מבולגן. מחשבות, רגשות מתרוצצים בתוכי, נחבטים אל הקיר וחוזרים חזרה, כמו משחק סקווש אינסופי. עברה חצי שנה מאז שאמא נפטרה. אני אמורה להתאושש, לתפקד, לחיות את חיי. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במקום של כאוס וחוסר ודאות. ברגעי הקסם יש בזה המון עוצמה. אולי בעצם צריך לומר, יש בזה את העוצמה שבחיים, היופי שבכאוס, השינוי המתמיד והאינסופי. ברגעים של פחד זה מאיים לשטוף ולהטביע, זה מרגיש גדול עלי. אני מרגישה קטנה, אני רוצה את אמא לידי שתעשה לי סדר בדברים, שתגיד מה ואיך, שתשאל איך היה ותגיד "לא נורא מתוקה, זה תיכף נגמר".
 אחרי שאמא נפטרה, כל מיני אנשים סיפרו לי על המוות של ההורים שלהם וחווית האובדן.

אחרי חצי שנה

ליד הבית שלי חוגגים עכשיו את נטיעות ט"ו בשבט של הקיבוץ. זה מעלה בי זכרונות ילדות. נשמע שלא הרבה השתנה בטקס. יש פה בקיבוץ איזו יכולת לשמר פיסות נוסטלגיה, להניח בין שתי פיסות זכוכית ולהקפיא. הקיבוץ השתנה, אומרים לי. אני השתניתי, אני אומרת. הקיבוץ השתנה, אומרים לי שוב, כי אולי לא הבנתי קודם. יש עכשיו הרבה יותר חופש, כבר לא נכנסים לכל אחד לתחתונים. ואז מסבירים לי שיש רק כמה מבחנים שצריך לעבור, רק בשביל לבדוק שאני לא אינדיבידואלית מדי.

הורים הולכים עם ילדיהם לנטוע עצים. משהו בי מתעורר, הרחם שלי פתאום מצייץ שרוצה להשתתף בחגיגת החיים הזאת, ללכת יד ביד עם ילד או ילדה משלי, להיות חלק מהקהילה הזאת, להיות חלק מהמין האנושי.

פנינה חלמה לפני שבוע שהיא רואה את אמא עומדת בצומת ליד גני הילדים עם קבוצת ילדים ומסבירה להם על ט"ו בשבט. מאוד מתאים לה לעשות משהו כזה.