אתמול לא נרדמתי עד 4:00 בבוקר. קמתי לבוקר מבולגן. מחשבות, רגשות מתרוצצים בתוכי, נחבטים אל הקיר וחוזרים חזרה, כמו משחק סקווש אינסופי. עברה חצי שנה מאז שאמא נפטרה. אני אמורה להתאושש, לתפקד, לחיות את חיי. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במקום של כאוס וחוסר ודאות. ברגעי הקסם יש בזה המון עוצמה. אולי בעצם צריך לומר, יש בזה את העוצמה שבחיים, היופי שבכאוס, השינוי המתמיד והאינסופי. ברגעים של פחד זה מאיים לשטוף ולהטביע, זה מרגיש גדול עלי. אני מרגישה קטנה, אני רוצה את אמא לידי שתעשה לי סדר בדברים, שתגיד מה ואיך, שתשאל איך היה ותגיד "לא נורא מתוקה, זה תיכף נגמר".
אחרי שאמא נפטרה, כל מיני אנשים סיפרו לי על המוות של ההורים שלהם וחווית האובדן.
איש בן שישים סיפר לי על תאונת הדרכים שבה היה עם אביו בגיל 13 וממנה חזר לבד הביתה באוטובוס להודיע לאמו שאביו נהרג. זה כאילו אין נחמה. צריך לספר את הסיפור שוב ושוב ולחזור אל אותו געגוע. מרגו ציירה דוב רוקד ליד קבוצת נשים בשדה ואז שוב אותה קבוצה והפעם רק צללית של הדוב, היכן שהיה קודם, המקום שתפס עוד מצייר את דמותו, אבל הוא כבר לא שם. זו בדיוק התחושה שיש לי עכשיו עם אמא, לא כאן יותר, אבל המקום שתפסה עוד מסומן בבירור, ההיעדרות כל כך מוחשית שהיא הופכת לנוכחות בפני עצמה. כשאני הולכת לבית שהיה שלה ושל נדב, זה מורגש ביתר שאת. הבגדים שלה עוד מקופלים בארונות ובארוחת הערב האחרונה, אחרי שספרה שלוש פעמים, מרגו ערכה את השולחן לשישה, למרות שהיינו רק חמישה בבית.
אחרי שאמא נפטרה, כל מיני אנשים סיפרו לי על המוות של ההורים שלהם וחווית האובדן.
איש בן שישים סיפר לי על תאונת הדרכים שבה היה עם אביו בגיל 13 וממנה חזר לבד הביתה באוטובוס להודיע לאמו שאביו נהרג. זה כאילו אין נחמה. צריך לספר את הסיפור שוב ושוב ולחזור אל אותו געגוע. מרגו ציירה דוב רוקד ליד קבוצת נשים בשדה ואז שוב אותה קבוצה והפעם רק צללית של הדוב, היכן שהיה קודם, המקום שתפס עוד מצייר את דמותו, אבל הוא כבר לא שם. זו בדיוק התחושה שיש לי עכשיו עם אמא, לא כאן יותר, אבל המקום שתפסה עוד מסומן בבירור, ההיעדרות כל כך מוחשית שהיא הופכת לנוכחות בפני עצמה. כשאני הולכת לבית שהיה שלה ושל נדב, זה מורגש ביתר שאת. הבגדים שלה עוד מקופלים בארונות ובארוחת הערב האחרונה, אחרי שספרה שלוש פעמים, מרגו ערכה את השולחן לשישה, למרות שהיינו רק חמישה בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה