ליד הבית שלי חוגגים עכשיו את נטיעות ט"ו בשבט של הקיבוץ. זה מעלה בי זכרונות ילדות. נשמע שלא הרבה השתנה בטקס. יש פה בקיבוץ איזו יכולת לשמר פיסות נוסטלגיה, להניח בין שתי פיסות זכוכית ולהקפיא. הקיבוץ השתנה, אומרים לי. אני השתניתי, אני אומרת. הקיבוץ השתנה, אומרים לי שוב, כי אולי לא הבנתי קודם. יש עכשיו הרבה יותר חופש, כבר לא נכנסים לכל אחד לתחתונים. ואז מסבירים לי שיש רק כמה מבחנים שצריך לעבור, רק בשביל לבדוק שאני לא אינדיבידואלית מדי.
הורים הולכים עם ילדיהם לנטוע עצים. משהו בי מתעורר, הרחם שלי פתאום מצייץ שרוצה להשתתף בחגיגת החיים הזאת, ללכת יד ביד עם ילד או ילדה משלי, להיות חלק מהקהילה הזאת, להיות חלק מהמין האנושי.
פנינה חלמה לפני שבוע שהיא רואה את אמא עומדת בצומת ליד גני הילדים עם קבוצת ילדים ומסבירה להם על ט"ו בשבט. מאוד מתאים לה לעשות משהו כזה.
היא בטח היתה מתקשרת אלי היום בערב ומספרת שהיה טקס ט"ו בשבט ליד הותיקון בשטח שנדב עיצב והם היו עם נטע והיה יפה. עכשיו פנינה מנחה את הטקס ונדב מקבל תודה מיוחדת על תרומתו לטיפוח הקיבוץ ואמא בכלל לא פה.
יש יום מקסים בחוץ, יום שמזמין צחוק וחברים ושמחה. כל השבוע היו לי התקפים של בחילה וביום חמישי זה הגיע לשיא. היתה לי בחילה נוראית וכאבים בכל הגוף, החום עלה. שגיא בא לטפל בי ושאל איזה רגשות עולים. אמרתי לו שאני מרגישה שזו חוויה שתקועה בין פנים לחוץ. לא מתעכלת. החוויה הפיזית של לראות את אמא שלי חולה. שאני חושבת כל הזמן על הסבל והכאבים שהיא בטח חוותה כל פעם שעלה לה החום ואיך היא אפילו לא יכלה לשתף בזה. על הבחילות שאולי היו לה מהטיפולים. על הימים שבהם היא היתה במחלקת השיקום ללא עירוי נוזלים וללא יכולת לשתות יותר מלגימה או שתיים בלי התקף שיעול וכמה צמאה היא בטח היתה. על יום רביעי במחלקת השיקום שבו לקחתי אותה לריפוי בעיסוק. מירה ניסתה ללמד אותה ללכת בעזרתי בכדי להכין אותה למעבר הביתה. היא צעדה איתי שני צעדים כל פעם, מחובקות והתיישבה על המיטה השניה. אחרי כמה פעמים כאלה היא היתה כל כך עייפה שפשוט השכבנו אותה לישון חצי שעה במיטה שם. מירה שאלה אותי אם היא אוכלת כמו שצריך, כי היא ממש רזתה. היא היתה פתאום כל כך חלשה ושברירית ועייפה. יום אחר כך מרגו הגיעה מקרית אונו עם מיגרנה ואני הייתי אמורה ללכת לבית החולים בצהריים להחליף את נדב. זה היה שבוע שבו הכל היה על שנינו, מלא פגישות עם רופאים והתייעצויות ואורן לא היה בסביבה לחלוק במשמרות. כשהייתי אמורה ללכת פרצתי בבכי נוראי שאני פשוט לא מסוגלת ללכת ומרגו הזעיקה את רחלי שתלך במקומי. נשברתי. אחרי חודשיים שבהם תיפקדתי למופת: קילחתי, דיברתי, עזרתי, סידרתי, קישרתי, ביררתי, רצתי, תמכתי. בבוקר שאחר כך אמא הפסיקה לאכול והפסיקה להגיב והעבירו אותה חזרה לאונקולוגית.
ביטוי רגשות על דיקט (חיתוך עץ, מסקינטייפ, תה מסאלה, שברי כוס, ארטליין, תחבושות גבס)
הורים הולכים עם ילדיהם לנטוע עצים. משהו בי מתעורר, הרחם שלי פתאום מצייץ שרוצה להשתתף בחגיגת החיים הזאת, ללכת יד ביד עם ילד או ילדה משלי, להיות חלק מהקהילה הזאת, להיות חלק מהמין האנושי.
פנינה חלמה לפני שבוע שהיא רואה את אמא עומדת בצומת ליד גני הילדים עם קבוצת ילדים ומסבירה להם על ט"ו בשבט. מאוד מתאים לה לעשות משהו כזה.
היא בטח היתה מתקשרת אלי היום בערב ומספרת שהיה טקס ט"ו בשבט ליד הותיקון בשטח שנדב עיצב והם היו עם נטע והיה יפה. עכשיו פנינה מנחה את הטקס ונדב מקבל תודה מיוחדת על תרומתו לטיפוח הקיבוץ ואמא בכלל לא פה.
יש יום מקסים בחוץ, יום שמזמין צחוק וחברים ושמחה. כל השבוע היו לי התקפים של בחילה וביום חמישי זה הגיע לשיא. היתה לי בחילה נוראית וכאבים בכל הגוף, החום עלה. שגיא בא לטפל בי ושאל איזה רגשות עולים. אמרתי לו שאני מרגישה שזו חוויה שתקועה בין פנים לחוץ. לא מתעכלת. החוויה הפיזית של לראות את אמא שלי חולה. שאני חושבת כל הזמן על הסבל והכאבים שהיא בטח חוותה כל פעם שעלה לה החום ואיך היא אפילו לא יכלה לשתף בזה. על הבחילות שאולי היו לה מהטיפולים. על הימים שבהם היא היתה במחלקת השיקום ללא עירוי נוזלים וללא יכולת לשתות יותר מלגימה או שתיים בלי התקף שיעול וכמה צמאה היא בטח היתה. על יום רביעי במחלקת השיקום שבו לקחתי אותה לריפוי בעיסוק. מירה ניסתה ללמד אותה ללכת בעזרתי בכדי להכין אותה למעבר הביתה. היא צעדה איתי שני צעדים כל פעם, מחובקות והתיישבה על המיטה השניה. אחרי כמה פעמים כאלה היא היתה כל כך עייפה שפשוט השכבנו אותה לישון חצי שעה במיטה שם. מירה שאלה אותי אם היא אוכלת כמו שצריך, כי היא ממש רזתה. היא היתה פתאום כל כך חלשה ושברירית ועייפה. יום אחר כך מרגו הגיעה מקרית אונו עם מיגרנה ואני הייתי אמורה ללכת לבית החולים בצהריים להחליף את נדב. זה היה שבוע שבו הכל היה על שנינו, מלא פגישות עם רופאים והתייעצויות ואורן לא היה בסביבה לחלוק במשמרות. כשהייתי אמורה ללכת פרצתי בבכי נוראי שאני פשוט לא מסוגלת ללכת ומרגו הזעיקה את רחלי שתלך במקומי. נשברתי. אחרי חודשיים שבהם תיפקדתי למופת: קילחתי, דיברתי, עזרתי, סידרתי, קישרתי, ביררתי, רצתי, תמכתי. בבוקר שאחר כך אמא הפסיקה לאכול והפסיקה להגיב והעבירו אותה חזרה לאונקולוגית.
ביטוי רגשות על דיקט (חיתוך עץ, מסקינטייפ, תה מסאלה, שברי כוס, ארטליין, תחבושות גבס)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה