שיחה עם שחר הזכירה לי דברים שבהתמודדות היומיומית עם האובדן אני לפעמים שוכחת. הוא אמר לי "נכון שמיכל עברה הלאה בשלווה?" אמרתי לו שכן, זה נכון. שלושה שבועות לפני המוות חלה הידרדרות נוספת במצב של אמא והיא למעשה היתה רוב הזמן במצב שהוגדר כחוסר הכרה שטחי. היא לא אכלה וקיבלה הזנה של נוזלים בלבד. אומרים שזה דבר ידוע שחיה לקראת מותה בטבע מפסיקה לאכול. מנגנון הרעב משתנה והצורך כבר לא קיים. כמו מן כיבוי מערכות, הורדת המתגים של האור אחד אחד בסיום המופע- מופע החיים.
סיפרתי לשחר איך גיליתי באמא את השובבות והתמימות של ילדה והוא אמר שתמיד ראה את זה מבעד למסכת המבוגרת האחראית ואהב לנהל דיאלוגים שהוציאו ממנה את הצדדים האלה. הוא הזכיר לי את היכולת שלה לפתוח את הדלת ולהכניס כל אהוב ואהובה שלי בלי להתחשב בגיל ובמין, בפשטות ובקבלה מוחלטת.
סיפרתי לו בכמה אהבה אמא היתה מוקפת בחודשים האחרונים לחייה וכמה מרגש זה היה.
סיפרתי לשחר על החוכמה שלה.
על כך שהיא נפטרה ביום שבו נדב הסכים לשחרר אותה ואמר לה "מיכלי, אם זה קשה לך מדי, אז זה בסדר". נפטרה כשעה לאחר ששני הנכדים שלה סיימו לחגוג את יום ההולדת שלהם ויום לאחר שההובלה הגיעה עם החפצים שלנו לקיבוץ. נזכרתי בחיבוק שלה אותנו, החיבוק האנרגטי. לא היינו צריכים ללכת לבית החולים, היא היתה בכל מקום, עוטפת אותנו, נפרדת. ככל שאני יותר משתפת אנשים אני שומעת עוד ועוד סיפורים על החוכמה של אנשים לפני המוות, על חוכמתה של הנשמה. על הידיעה המדוייקת מתי הגיע הזמן לעזוב את הגוף, הרבה פעמים בדיוק כשהאדם הכי קרוב, שהחזיק הכי חזק, הולך הביתה לכמה שעות.
שבועיים לפני מותה, אור בא איתי ועם מרגו אליה, ישב לידה והעביר לנו מסרים ממנה. המסר הראשון היה שהיא פשוט נחה כרגע, חווה את החוויה של לנוח לגמרי בתוך הגוף. שמה שיראה לנו כהידרדרות הוא למעשה שחרור שלה את האחיזה. שאלתי אותו אם היא יודעת מה קורה ולאן היא הולכת והוא אמר שכן ושאין שם פחד. הוא אמר שכשאני מרגישה הכי מתגעגעת ועצובה זה דווקא כי היא שם איתי, כמו באה ומלטפת ואז אני הכי חשה אותה.
מרגו ישבה וציירה ואני ואור ישבנו ליד אמא. זה נתן לי הרבה כוחות להמשך. הרגשתי שהכל בסדר ושהיא לא סובלת. היה לי קשה לבוא לבית החולים. המראה כל פעם ברגע הראשון היה של אמא שלי שוכבת שם, עם צינורות וללא הכרה, רזה ולבנה. הייתי באה ואז עוצמת עיניים ומשהו אחר היה קורה. יכולתי לחוש את החסד, את השקט והשלווה, את הידיעה שהכל בסדר.
שבוע לפני שאמא נפטרה נסענו ליומיים לקריית אונו. היו דברים שמרגו לא יכלה לעשות לבד באריזה והחלטנו שניסע ביחד למרות המצב. התחלנו לנסוע ואחרי רבע שעה ביקשתי ממרגו להסתובב ולחזור. נסענו לבית החולים וישבתי ליד אמא עוד קצת. רק אז יכולתי לנסוע. זו תחושה מוזרה לדעת שבכל רגע יכולים להתקשר ולומר לי שזה נגמר. בהתחלה פחדתי שאני זו שאהיה ליד אמא כשהיא תמות, שפתאום היא תיחנק ולא אדע מה לעשות ואצטרך לראות את ייסורי הגסיסה שלה.
שאלתי את אודרי והיא סיפרה לי איך זה נראה כשירדן נפטר. שהנשימה משתנה, נשמעת אחרת. בדרך כלל זה לוקח כמה שעות, זה לא קורה ברגע.
בסוף אני זו שהיתה ליד אמא בנשימותיה האחרונות. נדב היה לצד אמא מאמצע הלילה והצענו לו ללכת קצת הביתה להתאוורר. הצענו גם לסבתא, אבל היא סירבה ללכת, כמו יודעת שהפעם היא צריכה להישאר. בשעה האחרונה לחייה של אמא המרחק בין הנשימות הלך וגדל. דודה רחלי באה והלכה ואז באה שוב כי הרגישה שהיא צריכה לתת עוד נשיקה ושוב הלכה. סבתא ישבה והחזיקה לאמא את היד. מרגו ואני עמדנו בצד השני ליד אמא וליטפתי לה את הכתף. מרגו סיפרה לי אחר כך איך עצמה עיניים כי היה לה קשה לראות את הנשימות ההולכות ומתרחקות זו מזו. היא ראתה כמו מדחום מעל אמא, שבמקום כספית יש בו זהב. בכל פעם כשעצמה את העיניים הזהב עלה עוד קצת, כמו מדד כדי להראות שהיא מתרחקת מהגוף ועוזבת אותו. בשלב מסויים מרגו ראתה אותה שני מטרים מעל המיטה, עומדת לבושה כרגיל בג'ינס וטי שרט, כשמימינה ניסן ומשמאלה סבא שמואל והיא שולחת חוטי זהב לאנשים היקרים לה.
כשהנשימות הפסיקו וראינו רק את הפעימות של עורק הצוואר, ביקשתי ממרגו לקרוא לאחות. כמה שניות אחרי שהיא יצאה, דודה רחלי נכנסה פתאום שוב לחדר, היא באה ונעמדה לידי ושתינו ראינו איך הכל נגמר. מרגו באה עם האחות שבדקה ואמרה שכן, זה נגמר. נתתי לאמא נשיקה על המצח, ניגשתי לסבתא שעדיין החזיקה לאמא את היד ואמרתי לה שזה נגמר. זמן קצר אחר כך יצאתי מהחדר. עמוס בא אלי בוכה ואמר שהוא ראה, הוא אמר לרחלי שלא יכול להיות שעם הנשימות האלה אפשר להחזיק הרבה זמן מעמד. לא זוכרת מי בדיוק הודיע למי, אבל תוך זמן קצר הגיעו נדב ועופר ואורן ושגיא ופנינה ועזרא. ניגשה אלי אחות ושאלה לגבי תרומת קרניות, אמרתי שזה תלוי בנדב והוא מיד אישר שיבצעו את ההליך. סבתא יצאה מהחדר וביקשה משגיא שיוודא עם שלושה רופאים שונים שאמא באמת מתה. נכנסנו לחדר לאסוף את הדברים שלנו. בשלב הזה, כשרק הגוף עוד נמצא, אבל הנשמה כבר עזבה, היה לי קשה להסתכל. המראה היה מוזר. כמו בובת שעווה קפואה פתאום, אשה שרק לפני רגע עוד נשמה וליבה פעם.
נסענו לבית של אמא ונדב. הרגשתי רגועה. לא דואגת יותר לאמא, יודעת שזה נגמר בשקט, בשלווה, בלי סבל. היינו יחד, המשפחה הקרובה והיה בזה סוג של חסד, פסק זמן אינטימי לפני ההמוניות של הלוויה והשבעה.
סיפרתי לשחר איך גיליתי באמא את השובבות והתמימות של ילדה והוא אמר שתמיד ראה את זה מבעד למסכת המבוגרת האחראית ואהב לנהל דיאלוגים שהוציאו ממנה את הצדדים האלה. הוא הזכיר לי את היכולת שלה לפתוח את הדלת ולהכניס כל אהוב ואהובה שלי בלי להתחשב בגיל ובמין, בפשטות ובקבלה מוחלטת.
סיפרתי לו בכמה אהבה אמא היתה מוקפת בחודשים האחרונים לחייה וכמה מרגש זה היה.
סיפרתי לשחר על החוכמה שלה.
על כך שהיא נפטרה ביום שבו נדב הסכים לשחרר אותה ואמר לה "מיכלי, אם זה קשה לך מדי, אז זה בסדר". נפטרה כשעה לאחר ששני הנכדים שלה סיימו לחגוג את יום ההולדת שלהם ויום לאחר שההובלה הגיעה עם החפצים שלנו לקיבוץ. נזכרתי בחיבוק שלה אותנו, החיבוק האנרגטי. לא היינו צריכים ללכת לבית החולים, היא היתה בכל מקום, עוטפת אותנו, נפרדת. ככל שאני יותר משתפת אנשים אני שומעת עוד ועוד סיפורים על החוכמה של אנשים לפני המוות, על חוכמתה של הנשמה. על הידיעה המדוייקת מתי הגיע הזמן לעזוב את הגוף, הרבה פעמים בדיוק כשהאדם הכי קרוב, שהחזיק הכי חזק, הולך הביתה לכמה שעות.
שבועיים לפני מותה, אור בא איתי ועם מרגו אליה, ישב לידה והעביר לנו מסרים ממנה. המסר הראשון היה שהיא פשוט נחה כרגע, חווה את החוויה של לנוח לגמרי בתוך הגוף. שמה שיראה לנו כהידרדרות הוא למעשה שחרור שלה את האחיזה. שאלתי אותו אם היא יודעת מה קורה ולאן היא הולכת והוא אמר שכן ושאין שם פחד. הוא אמר שכשאני מרגישה הכי מתגעגעת ועצובה זה דווקא כי היא שם איתי, כמו באה ומלטפת ואז אני הכי חשה אותה.
מרגו ישבה וציירה ואני ואור ישבנו ליד אמא. זה נתן לי הרבה כוחות להמשך. הרגשתי שהכל בסדר ושהיא לא סובלת. היה לי קשה לבוא לבית החולים. המראה כל פעם ברגע הראשון היה של אמא שלי שוכבת שם, עם צינורות וללא הכרה, רזה ולבנה. הייתי באה ואז עוצמת עיניים ומשהו אחר היה קורה. יכולתי לחוש את החסד, את השקט והשלווה, את הידיעה שהכל בסדר.
שבוע לפני שאמא נפטרה נסענו ליומיים לקריית אונו. היו דברים שמרגו לא יכלה לעשות לבד באריזה והחלטנו שניסע ביחד למרות המצב. התחלנו לנסוע ואחרי רבע שעה ביקשתי ממרגו להסתובב ולחזור. נסענו לבית החולים וישבתי ליד אמא עוד קצת. רק אז יכולתי לנסוע. זו תחושה מוזרה לדעת שבכל רגע יכולים להתקשר ולומר לי שזה נגמר. בהתחלה פחדתי שאני זו שאהיה ליד אמא כשהיא תמות, שפתאום היא תיחנק ולא אדע מה לעשות ואצטרך לראות את ייסורי הגסיסה שלה.
שאלתי את אודרי והיא סיפרה לי איך זה נראה כשירדן נפטר. שהנשימה משתנה, נשמעת אחרת. בדרך כלל זה לוקח כמה שעות, זה לא קורה ברגע.
בסוף אני זו שהיתה ליד אמא בנשימותיה האחרונות. נדב היה לצד אמא מאמצע הלילה והצענו לו ללכת קצת הביתה להתאוורר. הצענו גם לסבתא, אבל היא סירבה ללכת, כמו יודעת שהפעם היא צריכה להישאר. בשעה האחרונה לחייה של אמא המרחק בין הנשימות הלך וגדל. דודה רחלי באה והלכה ואז באה שוב כי הרגישה שהיא צריכה לתת עוד נשיקה ושוב הלכה. סבתא ישבה והחזיקה לאמא את היד. מרגו ואני עמדנו בצד השני ליד אמא וליטפתי לה את הכתף. מרגו סיפרה לי אחר כך איך עצמה עיניים כי היה לה קשה לראות את הנשימות ההולכות ומתרחקות זו מזו. היא ראתה כמו מדחום מעל אמא, שבמקום כספית יש בו זהב. בכל פעם כשעצמה את העיניים הזהב עלה עוד קצת, כמו מדד כדי להראות שהיא מתרחקת מהגוף ועוזבת אותו. בשלב מסויים מרגו ראתה אותה שני מטרים מעל המיטה, עומדת לבושה כרגיל בג'ינס וטי שרט, כשמימינה ניסן ומשמאלה סבא שמואל והיא שולחת חוטי זהב לאנשים היקרים לה.
כשהנשימות הפסיקו וראינו רק את הפעימות של עורק הצוואר, ביקשתי ממרגו לקרוא לאחות. כמה שניות אחרי שהיא יצאה, דודה רחלי נכנסה פתאום שוב לחדר, היא באה ונעמדה לידי ושתינו ראינו איך הכל נגמר. מרגו באה עם האחות שבדקה ואמרה שכן, זה נגמר. נתתי לאמא נשיקה על המצח, ניגשתי לסבתא שעדיין החזיקה לאמא את היד ואמרתי לה שזה נגמר. זמן קצר אחר כך יצאתי מהחדר. עמוס בא אלי בוכה ואמר שהוא ראה, הוא אמר לרחלי שלא יכול להיות שעם הנשימות האלה אפשר להחזיק הרבה זמן מעמד. לא זוכרת מי בדיוק הודיע למי, אבל תוך זמן קצר הגיעו נדב ועופר ואורן ושגיא ופנינה ועזרא. ניגשה אלי אחות ושאלה לגבי תרומת קרניות, אמרתי שזה תלוי בנדב והוא מיד אישר שיבצעו את ההליך. סבתא יצאה מהחדר וביקשה משגיא שיוודא עם שלושה רופאים שונים שאמא באמת מתה. נכנסנו לחדר לאסוף את הדברים שלנו. בשלב הזה, כשרק הגוף עוד נמצא, אבל הנשמה כבר עזבה, היה לי קשה להסתכל. המראה היה מוזר. כמו בובת שעווה קפואה פתאום, אשה שרק לפני רגע עוד נשמה וליבה פעם.
נסענו לבית של אמא ונדב. הרגשתי רגועה. לא דואגת יותר לאמא, יודעת שזה נגמר בשקט, בשלווה, בלי סבל. היינו יחד, המשפחה הקרובה והיה בזה סוג של חסד, פסק זמן אינטימי לפני ההמוניות של הלוויה והשבעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה