הכאב

לפעמים זה כואב בבטן, לפעמים הגרון, כתף, צוואר. הכאב נודד בגוף בהתאם למיקום המחלה הנוכחית. ארבע פעמים חליתי בחודשים האחרונים.
בדרך כלל אני חולה פעם בחורף- שפעת של כמה ימים שמשכיבה אותי קצת לנוח ובזה מסתיים הסיפור.
כואב לי, כואב לי, כואב לי. הגוף מספר את סיפורה של הנפש.
זה כואב לאבד את אמא. זה כואב ומלא בגעגוע שמציף אותי בגלים חזקים בשבועות האחרונים.
כל תגובה מהסביבה מבליטה את מה שאין. לעיתים האין גובר על היש ומפיל אותי עמוק לדיכאון.
אתמול כאב כל כך שלא יכולתי להפסיק לבכות. זה התערבב עם ההתכווצויות של הבטן שלא הסכימה שאכניס דבר לתוכי.
אני עולה על גדותי. גולשת מרוב כעס, תסכול, פחד, אכזבה ועצב. לא יכולה עוד להכיל דבר.
אני מסתבכת עם העולם ועם עצמי. לא מוצאת חוט של בהירות בבלגן הנוכחי של החיים שלי.
אני מבינה עכשיו איזו מטריה אמא פרשה מעלינו. כמה הגנה היא נתנה לכולנו, איך ריככה מפגשים רבים וקשים ואיך ספגה הרבה מהכעסים והמצוקות שלנו. בלי המטריה, הגשם ניתך בעוצמה ואני ספוגה במים ומרגישה אומללה עד העצם.
פנינה אמרה לי להפסיק להיות קורבן ולקחת אחריות על החיים שלי. המסר ברור- אין מי שילטף יותר ויגיד שיהיה בסדר. אני צריכה להיות חזקה ועצמאית ולדאוג לעצמי. לא לצפות מאחרים שיפתחו את ליבם אלי.
העולם הזה, שיודע להיות כולו צבע וצליל ותנועה, הרגיש לי בשבוע האחרון כל כך נוקשה. הזוויות חדות ואני נדקרת.
בלילה שכבנו שתינו ערות במיטה, לחוצות ומבוהלות ניסינו לנחם זו את זו, להיזכר שאנחנו לא לבד בעולם. עכשיו קצת יותר טוב, הבטן נרגעה, הגל שכך, ווליום הכאב ירד לדרגה יותר נסבלת.
לא יודעת מה השיעור פה. לפעמים כשכל הבוץ עף לתוך הפנים אי אפשר לראות כלום.
מייחלת לרגיעה, לקצת שלווה. לוקחת נשימה עמוקה.