אביב

בכרמל בסדנה עם מרקו, הוא איבד את בתו לפני חודשיים לאחר שנפטרה ממחלת הסרטן. הוא אמר: "זה עצוב, אבל לא טראגי, היא מתקשרת איתי כל הזמן ועובדת איתי מהצד השני". הוא סיפר לנו על כך שבתו היתה הילרית שאנשים רבים הגיעו אליה. בשנים האחרונות לפני שחלתה היא ניסתה למצוא דרך להגיע ליותר אנשים. חשבה אולי דרך האינטרנט, אך הרגישה שיש בזה משהו לא אישי. היא והמשפחה נאבקו שנתיים במחלה ואחרי מותה היא באה עם מסר למרקו שעכשיו, כך, היא יכולה להגיע ליותר אנשים. שבצד השני יש את היכולת להיות בהרבה מקומות בו זמנית כי כללי הזמן/חלל לא חלים עליהם. עם המחשבה הזו התחלתי את הסדנה. הרגשתי את אמא כל כך חזק בין הפרחים והעצים, בין החיים והמוות ביער השרוף והמתחדש. ואחר כך, גם כשחזרנו לקיבוץ, סביב חג הפסח שאמא אירגנה פה כל שנה, תחושה של נוכחות אוהבת שלה, שהיא באה להיות איתנו בימים האלה באופן מיוחד. נדב סיפר לי שחלם עליה כל לילה בימים שלפני הסדר. היינו בחדר האוכל של הקיבוץ, הרגשתי שחשוב לי להיות שם השנה, לזכרה. לפנינה ורחלי זה היה קשה מדי והן העדיפו לעשות בבית. כשהתחילה השירה ממש שמעתי אותה שרה איתנו, שמעתי את קולה מצטרף לחוגגים "הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר".
פעם ראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי שנכנסתי לחדר האוכל המלא באנשים ולא חשתי מתכווצת. פעם ראשונה שפשוט הייתי שם, לא פוחדת שיראו אותי, לא עסוקה במה אחרים חושבים עלי. אני מרגישה שזאת עוד מתנה שאמא נתנה לי. את ההזדמנות להיות פה בקיבוץ לתקופה בכדי להתמודד עם העבר ולהצליח לגדול לתוך מי שאני היום דווקא כאן, במקום שפעם כל כך כיווץ וחסם אותי.