כמעט שנה

עברה כמעט שנה מאז שנפרדת מגופך. לא כותבת "עזבת אותנו" כי זה לא מרגיש ככה. את נוכחת המון. פנינה הולכת בקיבוץ ומדברת איתך, ניצה מדליקה כל יום נר לזיכרך במשרד שהיה שלך ומספרת כמה את מורגשת בכל מערכת החינוך בקיבוץ. מרגו רואה אותך יורדת על האופניים מכיוון חדר האוכל ואני מרגישה אותך המון איתי בכל מיני דרכים. בגינה מאוד, ממש יכולה לשמוע את הקול המתפעל שלך, את השמחה למראה הפרחים. את כמו שולחת לי מסרים קטנים עם תורמוס שאיחר לפרוח, עם הפרפרים, חיפושיות משה רבנו וגמלי שלמה.
רק הבוקר שגיא סיפר לי שהיום התאריך העברי של יום מותך. אתמול הכנתי כד גדול עם פרחים סגולים בשביל לשים ליד הקבר שלך. היום כשבאנו היה על הקבר שלך עציץ עם אותו הפרח בדיוק שסבתא הניחה בבוקר, כאילו התקשרת לומר לנו מה הפרח שאת הכי אוהבת.
שנה זה הרבה או מעט?
מרגישה שעברתי כל כך הרבה בשנה הזו- כעס, כאב, עצב במנות ובעוצמות שלא היכרתי. וגם גדלתי. גדלתי ואני עדיין גדלה לתוך עצמי, משילה כל פעם עוד עור ישן שכבר לוחץ. הכל קורא לי להמשיך להתרחב, לטפל יותר ויותר, ללמוד ולהתפתח. זה משהו שאולי לא אומרים בדרך כלל, אבל במובנים מסויימים מותך מאפשר לי את הגדילה הזו.
אני נזכרת בימים האחרונים שלך במחלקה, עם השירה של נדב והאהבה של כולנו וחושבת לעצמי שמתת מוקפת אהבה וזה מקסים. אני נזכרת ברגעים קטנים של יחד וזה חותך לי את הלב ואני פתאום נעצרת ולרגע לא יכולה להמשיך.
אני מתגעגעת מאוד
אני מודה על הזמן שהיה לנו יחד
מסתכלת מסביב, מבינה שכולנו חווים אבל ואובדן. חושבת שאולי יום אחד אלווה אנשים בתהליכי פרידה וגם אחריה.
חושבת כמה מתנות קיבלתי ואני עדיין מקבלת ממך. איזו נשמה יפה ומיוחדת את.
אמא שלי.